זכרונות מבחירות 1988 וקצת אחרי

 כמובן שאני מברך על תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 אשר התקימו לפני שבועיים ב-1 בנובמבר 2022 ומיחל להקמתה במהרה של ממשלת הימין 

 נער בן 13 הייתי כאשר בשנת 1988 נערכו גם כן בחירות לכנסת בתאריך 1 בנובמבר, מן הסתם ביום שלישי, והימים ימי ראשית התענינותי הסדירה בפוליטיקה. נער עם דעות מאד ימניות של תמיכה בטרנספר הייתי (גם בבחירות 1996, הבחירות הראשונות בהן הייתה לי זכות בחירה, הצבעתי למפלגת מולדת), אך אלו לא מנעו ממני אז להיות תמים לגבי הפוליטיקה. אומנם ידעתי כי המפלגות החרדיות אינן ציוניות ויש דבר כזה שנקרא נטורי קרתא, ו"זהו". לא נולדתי עם שנאה או רצון לשנאה בתוך העם ואף זוכר כיצד הוקסמתי, למשל, מאותה מפלגת מימד (אשר לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 1988) שהציגה עצמה כמחנה מרכז דתי, כאמור רחוק ממיקום דעותיי. אף יחסי האוהב ואוהד כלפי הציבור הסרוג נרכש באותם ימים - יחס אשר בכל הקשור לפוליטיקה התפכחתי לגבי חלק גדול ממנו בתחילת 2019

ואילו לגבי השמאל לא יכלתי בתחילת התענינותי בפוליטיקה להאמין כי יש באמת באמת יהודים חילוניים עם דעות שהן באמת שמאל קיצוני ואנטי ציוני, לכל היותר משהו בנוסח "גם להם (לערבים) מגיע" כדוגמת רץ ומפ"ם דאז, אשר לימים בשנת 1992 התאחדו למפלגת מרצ יחד עם מפלגת שינוי (זו עזבה את מרצ כעבור כמה שנים). הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה על מאורעותיה ומורותיה הנוראיים וההשלכות המדיניות והאחרות שלה. אומנם, לגבי אותו רעיון טרנספר לא באמת האמנתי בליבי כי יוכל להתבצע. זוכר כיצד תנועת כך נפסלה מהתמודדות לכנסת בעוד תומכות לאומנות ערבית כגון הרשימה.המתקדמת לשלום מקבלות את האישור להתמודד בבחירות. לי היה ברור אז שמרגע שרעיון הטרנספר הפך לפסול, דרכה של המדינה  לאחור התחיל וגם הימין הוא מחנה "פחות לגיטימי". 

אכן, שמתי לב כבר בהתחלה כיצד ישנה אווירה ציבורית שבאופן כללי ימין הוא דבר "יותר דמוני" ו"יותר נחות שכלית", "יותר רגשי" וכו' מאשר השמאל ובאופן כללי בקיצור "יורת נחות" ו"יותר פסול" - דימויים אשר גם המחנה הלאומי עצמו הפנים ורק לאחר טראומת ההתתנתקות בשנת 2005 החל בתהליך בניית הבטחון העצמי מול השמאל אם כי אני זוכר  כיצד אז בסוף שנות השמונים היה מצב שדי שאדם יהיה "מילימטר אחד מהמרכז" כדי להחשב "ימני" ואילו כדי להחשב שמאלני היה צריך (בכיוון שמאל כמובן) להיות קצת יותר רחוק מהמרכז. רק בשנות התשעים המותג "שמאלני" הפך למשהו שרבים "התגאו" בו. 

במסגרת הנאיביות ההמוזכרת דאז, פעם למשל בקיץ 1990 בהיותי בן 15 שאלתי האם מאיר וילנר- הח"כ לשעבר אשר במשך 40 שנה היה יו"ר המפלגה הקומוניסטית בארץ - תמך באמת בלאומנות הערבית וכך למשל באותו זמן היה ערב אחד שהאזנתי לערוץ 7 בתחנת הרדיו דאז. אחד האנשים אשר עלו לשידור דיבר על כך שהשמאל בארץ מקבל כסף מגורמים זרים. חשבתי את האיש ל"משוגע". גם כה נאיבי הייתי אז עד כי במחאת הדיור שפרצה באופן "מענין" זמן קצר לאחר ממשלת הימין של אז (תחת יצחק שמיר) סרבתי להאמין לדברייו של אדם מצביע העבודה (שומו שמיים) אשר טען כי המוחים אינם סובלים באמת ממצוקת דיור. לכאורה, אני הייתי בתוקף דעותי צריך להיות יותר חשדן ממנו.

ואומנם,  גם אז האמנתי וגם היום במבט לאחור אני מאמין כי היהודים מצביעי העבודה בבחירות 1988 היו, לפחות ברובם הגדול, ציונים כנים מכל הלב ועם זאת, לא עבר זמן רב מדי עד שהתפכחתי לגבי קיומם של יהודים עם דעות של שמאל לא  ציוני ואף אנטי ציוני. בתחילה היה לי בחורף 1989 ויכוח עם מצביעת עבודה ("המערך" כפי שנקרא באותה תקופה) אשר הגנה בכל תוקף על זכותה של הרשימה המתקדמת לשלום להתמודד לכנסת אגב דבריה בדבר "הצורך לדבר עם אש"ף". לקראת סיום אותה שנה קלנדרית  אמרה לי מורה אחת אשר הזכירה את הסכנה הדמוגרפית של אובדן רוב יהודי  גם בתחומי הקו הירוק (ולא רק אם נמשיך לשלוט על יש"ע) כי אין מה לעשות ו"אנחנו מדינה דמוקרטית". 

 ואולם, במהלך שנת 1990 כבר הסתמנה בקרב מצביעי השמאל הציוני דאז -כולל מפלגת העבודה ולא רק רץ ומפ"ם (אשר ספק אם עוד היו כבר ציוניות ולגבי השנייה תמיד היה בה משהו "עם רגל אחת בחוץ") - לגיטימציה למפלגות ערביות אנטי ציוניות. אומנם נכון שעדיין גם ר"ץ ומפ"ם לפחות לא הפריעו באותם הימים לקיום הנוהג כי מפלגות ערביות אנטי ציוניות (כמו חד"ש) לא יקבלו דריסת רגל בועדות כמו חוץ ובטחון, וזאת ע"י הצבת מפתח אלקטורלי אשר עמד אז על מינמום של 5 חברי כנסת עבור כל נציג. לפיכך אף אחת מאלו האחרונות לא יכלה להשתתף שם בדיונים. אך המגמות היו ברורות. במרס 1990 נפלה ממשלת האחדות הלאומית, אשר הוקמה בעקבות אותן בחירות נובמבר 1988 תחת כינון ממשלת ימין כבר לאחר אותן בחירות, בקולותיהן של המפלגות הערביות האנטי ציוניות אשר נהפכו לראשונה לגורם שלא ניתן להתעלם ממנו לגמרי או בכלל 

הקרע בין שני הגושים  הגדולים בפוליטיקה הישראלית נעשה ברור וגלוי ובלתי ניתן להכחשה. ביוני 1990 הוקמה ממשלת ימין בראשות יצחק שמיר, ראש הממשלה גם מקודם. אף פלישת סדאם חוסין לכוויית באוגוסט 1990 ואיומיו להפציץ את ישראל בסקאדים לא תרמו לאחדות בעם. יצוינו גם רצח הרב מאיר כהנא ז"ל בנובמבר 1990 וזמן קצר לפני כן המהומות בהר הבית בחג הסוכות התשנ"א. רק בינואר 1991 כאשר החלו ליפול סקאדים על ישראל ועד סיום המלחמה בסוף פברואר אותה שנה היה נדמה לכמה שבועות כי שבה האחדות לעם כמעט מקיר אל קיר. הייתה זו אשליה. בקיץ 1991  החל בשמאל הישראלי, כולל מפלגת העבודה, להתפרץ גל של פוסט-ציונות למעשה אשר התבטא בנכונות של רבים ממצביעי אותו המחנה ובכלל זה מפלגת העבודה "להחזיר" את הגולן לסוריה (נושא אשר ירד מסדר היום רק עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה בסוף ספטמבר 2000) והחלו להישמע פה ושם קריאות בדבר חוסר איכפתיות מכך שהמדינה תהיה לא בהכרח יהודית ואף יהיה ראש ממשלה ערבי.

פתאום נראה היה כי הציונות הפכה לדבר בלתי חשוב עבור רבים מהשמאל. אם רק שנה לפני כן עוד הייתי נאיבי, אז הנה כי כן כבר בהיותי עדיין בן 16 נפל אצלי האסימון כי ישנם יהודים, ולא רק נטורי קרתא או רוב החרדים דאז, אלא גם חילוניים אשר באמת לא איכפת להם מקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל וחלקם אף מאמץ ממש את הנרטיב של האויב. נכון אומנם שגם לאחר מכן המשיך להיות שמאל ציוני, כך חשבתי אז וגם היום במבט לאחור, עד לתקופת אינתיפאדת אל אקצה. לא אפרט כאן את מחשבותיי והארועים האוביקטיביים משנת 1992 ואילך. קצרה כאן היריעה. אציין רק כי ענין הקרנות הזרות נחף כנראה לראשונה רק בקיץ 2001 בעקבות תקיר של יואב יצחק, מה שהביא לדיון בנושא בתוכנית פופוליטיקה בזמנו. 

אמיר ניצן